הקונספט של אלישע

אזהרה! חלק זה מיועד לפיזיותרפיסטים מוסמכים. גם מי שאינו פיזיותרפיסט מוסמך מוזמן לקרוא אבל לא לנסות את הטכניקות הטיפוליות. ביצוע על ידי מי שלא הוכשר לכך עלול לגרום נזק!

1. עיקרון אי הודאות
עיקרון אי הודאות אומר שאין זה משנה כמה אינפורמציה צברנו בהקשר לבעיה שעלינו לפתור לעולם לא נדע בוודאות את כל הגורמים המשפיעים. מכאן שאל לנו לאבחן את הבעיה אלא להסתפק ב"ספירת מלאי" של הפרמטרים שכן ידועים לנו ולהשתמש בהם ובהם בלבד לצורך קביעת תכנית הטיפול. קביעת "אבחנה" נעשית בדרך כלל כדי להפוך את הבעיה לדבר מוכר, לאחר שקבענו את ה"אבחנה" אנחנו "יודעים" לכאורה מהי הבעיה ולכן אנחנו "יודעים" לכאורה איך לטפל וכך אנחנו מכניסים גורם שמגדיל את הסיכון לבחור בטיפול שגוי במקום להקטין אותו.
עיקרון אי הודאות הוא למעשה גרסה של עקרון ה BREEK WALL של MAITLLAND.

2. הנחת השרשור [או MULTI CRUSH SYNDROME ]
הנחת השרשור אומרת שכאב של מערכת התנועה הוא תוצאה של שרשרת של גורמים המביאים בסופו של דבר לכאב בנקודה מסוימת.
כאשר מטופל מתלונן על כאב בנקודה מסוימת אנחנו נוטים לחפש את הגורם לכאב באותה נקודה.עיקרון השרשור מציע את ההנחה שרק במקרה אנחנו מרגישים את הכאב בנקודה זאת ויש שרשרת של גורמים שהביאו בסופו של דבר לאותה תחושת כאב. עיקרון אי הודאות פוסל את האפשרות שנוכל לדעת באופן מלא מהם אותם גורמים.
עיקרון השרשור ועיקרון אי הודאות מכניסים אותנו לכאורה למבוי סתום בבואנו להחליט על הטיפול, אבל ההפך הוא הנכון. שני העקרונות האלה מאפשרים לנו להחליט על הטיפול תוך ניקוי השטח [עד כמה שניתן] מגורמים העלולים להטעות אותנו ולהוביל אותנו להחלטות שגויות.

3. טיפול לפי טווחים
הפרמטר הברור ביותר והרלוונטי ביותר שלפיו נוכל לבחור בטיפול הוא הטווחים. הבדיקות שרובנו עושים כיום באות לכאורה לאבחן מהו הגורם לבעיה שאנו רוצים לפתור, או במילים אחרות מהי הרקמה שעליה ניתן להטיל את ה"אשמה". אבל:
א.עיקרון אי הודאות אומר לנו שלא ניתן לדעת בוודאות מהו הגורם לבעיה.
ב. נאמר שאנחנו יודעים מהי הרקמה ה"אשמה" האם אנחנו[הפיזיותרפיסטים] יכולים לתקן אותה?

מגבלה בטווח של מפרקים קרובים ולעתים גם רחוקים למדי לאזור הכאב היא עובדה ולא השערה.האם שיפור של אותו טווח יתרום לפתרון הבעיה? עיקרון השרשור מרמז על כך שכן. אולי אותה מגבלה בטווח היא תוצאה של בעיה באחת [או יותר] של חוליות השרשרת.הניסיון שלי מראה שאם הרקע התיאורטי נכון או לא, בכל מקרה, טיפול שיכוון לשיפור מגבלות בטווחים קרובים הוא בעל סיכוי גבוהה לפתור את הבעיה.

המסקנה מסעיפים 5,4,3 היא:
1.קח את בחשבון את כל מה שידוע לך בהקשר לאותה בעיה אבל אל לך להסיק מכך שאתה יודע מהי הבעיה –אל תאבחן.
2.בדוק את הטווחים של כל הפרקים שעשויים להיות רלוונטיים
3.נסה לשפר את הטווחים המוגבלים.


4. איבר, מערכת, גוף
בבואנו ללמוד פיזיותרפיה אנחנו חייבים כמובן ללמוד אנטומיה. אבל בשלבים מתקדמים יותר בניסיוננו להבין את הבעיות שאנו נדרשים לפתור האנטומיה הרגילה עלולה להטעות אותנו בדיוק כפי שה"אבחנה" מטעה אותנו. הקשרים בין הרקמות השונות מורכבים בהרבה ממה שניתן לתאר בציור או במילים ולא במקרה צילום של רקמות בניתוח למשל הרבה יותר קשה להבנה מציור או תאור ורבלי אותו למדנו בבית הספר.
לשריר אין רק ORIGIN ו-INSERTION. הוא מחובר גם לשרירים אחרים לרקמות חיבור, לעצמות, לרקמות שומן ועוד ועוד. אותו הדין כשמדובר ברצועות או רקמות אחרות.זאת ועוד, רקמה מחוברת לרקמה שמחוברת לרקמה שמחוברת לרקמה. מי יכול לומר מהי השפעתו של כיווץ של שריר מעבר למובן מעליו של הנעת המפרק?. נבדוק אספקט אחר הקשור באנטומיה: למה אנחנו מתכוונים למשל כשאנחנו אומרים כתף? איפה מתחיל ואיפה נגמר אותו איבר שנקרא כתף?
עלינו לכן, בשלב מסוים להפסיק ולהשתמש לפחות לצורך הבנתנו את הגוף להשתמש במושגים כמו כתף, צוואר וגב ולהשתמש במושגים רחבים יותר, למשלף מערכת הנעת הגף העליון. בעצם לא פתרנו בכך כלום כיוון שכאשר אנחנו מרימים את היד נכנסים לפעולה גם שרירי הבטן, הגב והרגליים ושוב התיאור שלנו חסר. הדברים הובאו כמובן לידי אבסורד אבל הם באים להדגיש שלשה דברים שיש להם משמעות כשאנו באים לטפל:
א. הם נותנים תוקף נוסף והבנה טובה יותר לעיקרון אי הודאות.
ב. הם נותנים תוקף נוסף והבנה טובה יותר לעיקרון השרשור.
ג. בשלב מסוים או נכון יותר בהדרגה עלינו להבין יותר ויותר את הגוף באופן שאינו ורבלי.זוהי מכשלה בכל הקשור בללמד אחרים ובמחקר אבל הבנה לא ורבלית של הגוף היא תנאי למעבר לרמה גבוהה יותר של יכולת טיפולית/ היא אינה יכולה לקרות אלא בין המטפל לבין עצמו.

5. להבין כאב
נושא הכאב הוא מרכיב חשוב ביותר בהתייחסנו לבעיה העומדת לפנינו.ברוב המקרים האנשים המגיעים לטיפולנו מתלוננים על כאב בדרך כלל כגורם העיקרי לפנייתם לעזרה.
מתבקש על כן להגדיר את התייחסותנו לכאב בתהליך כולו. נראה לי שבעניין זה יש יותר מקום לנטייה אישית ולבחירה הנובעת מנטיית הלב ולא רק משיקולים רציונאליים.
ישנן מספר הנחות שעלינו לקחת בחשבון כשאנו באים לטפל בכאב:
א. אין שום אפשרות לדעת מה חש באמת המטופל.
ב. למטופל עצמו קשה לדרג את הכאב והניסיונות לתת ביטוי מספרי לכאב הם כמעט חסרי משמעות אלא בהקשר היחסי,כלומר כל מה שמטופל יכול לומר על הכאב שיהיה לו משמעות עבורנו הוא האם כואב לו יותר או פחות.
ג. גורם מסבך נוסף הוא יחס המטופל לכאב, או במלים אחרות איזה משמעות נותן המטופל לכאב אותו הוא חש. בעוד אחד מתייחס בשוויון נפש יחסי לכאב ויכול במידה רבה לחיות בשלום עם רמה מסוימת של כאב,אדם אחר לא ישלים עם שום כאב ולא יירגע עד שהכאב יחלוף לחלוטין.
ד. פונקציה: להתייחסות לכאב משמעות רבה גם מבחינה תפקודית, מרכיב חשוב ביותר כיום בשיח הפיזיותרפי.בעוד אדם אחד מטפס על האברסט עם שתי פרוטזות אדם אחר לא ילך לעבוד כפקיד נאמר במס הכנסה, בגלל איזשהו כאב בברך.
ה.לכאן נכנסים גם אותם אנשים שמשתמשים בכאב כדי להשיג מטרה כלשהי מתשומת לב ואהבה ועד כסף וכן אנשים שההתייחסות שלהם לכאב היא ממש פתולוגית והכאב גורם להם להפסיק לתפקד באופן כמעט טוטלי.
לי אישית נראה שאין לנו את הכלים להבין כאב או להשפיע על התייחסות האדם לכאב שלו.
לכן אני נוטה לתת התייחסות נמוכה לכאב כגורם בהחלטה הטיפולית.ההצהרה של המטופל שכואב לו יותר או פחות היא משנית בחשיבותה לדעתי לעומת השינוי בטווחים או בגורם אובייקטיבי אחר.

6. ASSESSMENT
כשאנחנו עושים הערכה לתוצאות הטיפול בטווח הקצר צריך לשים לב למספר דברים:
א. כל בדיקה צריך לעשות לפחות פעמיים כיוון שבפעם הראשונה במקרים רבים תהיה תגובה של הגנה שרירית שתיצור רושם שקיבלנו ירידה בטווחים במקום שיפור. חזרה על התנועה פעם או פעמיים נוספות יראו מה באמת הושג.
ב. יש חשיבות רבה למה שמראה הבדיקה בטווח הקצר גם אם המטופל כשישאל בטיפול הבא מה המצב יגיד שאין שינוי או אפילו שיש החמרה כיון שהתוצאה המיידית מראה אם הכיוון הטיפולי נכון ופחות חשוב כמה זמן השינוי יחזיק מעמד. גם אם בהמשך תהיה החמרה מסוימת,העובדה שהיה שיפור לאחר ביצוע הטכניקה היא הקובעת.